פסק-דין בתיק בג"ץ 5627/13

השופט צ' זילברטל:

           עתירה למתן צו על תנאי בה מבקש העותר כי נורה למשיבה 1 (להלן: המשיבה) לנמק מדוע לא יוגשו כתבי אישום בתיקי חקירה שנפתחו נגד המשיב 2 (להלן: הנילון) בהמשך לתלונות שהגיש העותר, ומדוע לא תשונה עילת הסגירה באחד מן התיקים.

רקע

1.        העותר, שאינו מיוצג בעתירה זו, מתגורר ב"בית יצחק שדה" ביפו. בנין זה, מעבר להיותו מקום מגוריו של העותר, משמש גם כאתר להנצחת זכרו של האלוף יצחק שדה ז"ל, אביו המנוח של העותר, ואליו צמוד גם גן זיכרון. יצוין, כי ביחס לחלקו המערבי של גן הזיכרון נטושה מחלוקת קניינית בין העותר לבין מינהל מקרקעי ישראל.

2.        כעולה מתגובות הצדדים, בין העותר לבין הנילון, המתגוררים בשכנות זה לזה, קיים סכסוך ממושך בגדרו הגישו הצדדים תלונות הדדיות במשטרה, ונגד הנילון אף הוצא צו הרחקה האוסר עליו, בין היתר, להתקרב לבית העותר ולמשפחתו.

           ביום 21.12.2011 מסרה המשטרה לעותר פירוט של מצב הדברים בתיקי החקירה שנפתחו נגד הנילון בעקבות תלונותיו. ביום 12.2.2012 הגיש העותר, באמצעות בא כוחו דאז, ערר על ההחלטה לסגור חלק מתיקי החקירה. ביום 18.2.2013 נשלחה לעותר הודעה לפיה הוחלט לקבל את עררו ביחס לתיק פל"א 441793/10, שעניינו בתלונת העותר כי הנילון איים עליו וחיבל בגדר ציבורית, באופן שהתיק יוחזר למשטרה לביצוע השלמות חקירה. עוד נמסר בהודעה כי הוחלט לדחות את ערר העותר באשר לארבעה תיקי החקירה הנוספים. ביום 18.3.2013 הגיש העותר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המשיבה מיום 18.2.2013, שבגדרה כלל גם בקשה לשנות את עילת הסגירה באחד מתיקי החקירה מ"חוסר אשמה" ל"חוסר ראיות". בקשה זו של העותר נדחתה ביום 8.7.2013 בהחלטה מפורטת, שעיקריה יובאו להלן:

             פל"א 409407/10: תיק זה עסק בתלונת העותר כלפי הנילון על היזק בזדון ועל תקיפה. נטען, כי ביום 25.10.2010 ביקש הנילון ממנקה הרחובות לעקור צמחי נוי המקשטים את הקיר החיצוני של בית העותר, וכי לאחר שהעותר ביקש מהמנקה כי לא ייגע בצמחים אלה החל הנילון "להשתולל ולעקור את צמחי הנוי בעצמו" ואף גרם לפציעתו של העותר שניסה להניאו מהמעשה. אף שלטענת העותר הוא הציג בפני המשטרה ראיות למכביר ביחס לתלונה זו, הוחלט לסגור את תיק החקירה בעניין זה. בהחלטה הוסבר, כי הצדדים הציגו גרסאות סותרות באשר לפרטי האירוע, וגרסת העותר אינה נתמכת בראיות מספקות. ראשית נאמר, כי בסרטון שהציג העותר כלל לא נראה שהיה מגע פיסי בינו לבין הנילון, ואין ראיות אחרות לכך שהותקף על-ידי העותר. עוד נאמר, כי מן התיעוד שנמסר למשטרה עולה, כי הנילון אמנם נגע בצמחי הנוי אך רק באלה שגלשו לשטח הציבורי. לבסוף נאמר, כי ניתן להבין את חשדות העותר כי הנילון פעל כפי שפעל כדי "לעצבנו", אך אין מקום ללבן עניין זה במישור הפלילי.

             פל"א 423079/10: תיק זה עסק בתלונת העותר על הסגת גבול והיזק לרכוש מצדו של הנילון. לטענת העותר, ביום 3.11.2010 פרץ הנילון את גדר גן הזיכרון, נכנס לגן והחל לעקור צמחים ולשבור ענפים. הנילון מצדו לא הכחיש שנכנס לגן, אך טען שמדובר בשטח ציבורי וכי נכנס לגן במטרה לאסוף זרדים למדורה. בהחלטה נאמר, כי אף שגרסת הנילון לאירועי אותו יום מעוררת תמיהות, אין בחומר הראיות, אשר כלל גם תצלומים שצילמה רעיית העותר, כדי להוכיח כי הנילון אכן פגע בצמחייה חיה. בהחלטה גם הוסבר, כי אין בעילת הסגירה של התיק - חוסר עניין לציבור - כדי ללמד שאכן היו די ראיות בתיק. נאמר, כי בעוד שניתן לסגור תיק בעילה אחת בלבד, ייתכן שההחלטה על סגירת התיק תבוסס על שילוב של מגוון שיקולים, ובענייננו, שיקולים ראייתיים וציבוריים הובילו למסקנה כי יש לסגור את תיק החקירה.

             פל"א 438765/10: תיק זה עסק בתלונת העותר כלפי הנילון על תקיפה והיזק בזדון. לטענת העותר, ביום 15.11.2010 הנילון עקר את הגדר שהפרידה בין גן הזיכרון לבין הרחוב. נטען, כי כאשר העותר ורעייתו פעלו להשיב את הגדר למקומה, הנילון ניסה למנוע זאת מהם ודחף לעברם את הגדר בכוח רב. עוד נטען, כי בהמשך היום, הנילון שוב עקר את הגדר ממקומה. רעיית העותר ובתו, אשר הבחינו במעשיו אך חששו להתעמת עמו, צילמו את מעשיו, ומשהנילון הבחין בכך הוא חטף את המצלמה מידי הבת. בהחלטה נאמר, כי בתיק אכן קיימות ראיות לכך שהנילון חטף את המצלמה מידי הבת "ואולם, במכלול נסיבות העניין, ובהתחשב בין היתר בכך, שהנילון החזיר לה את המצלמה מיד, והיא לא נפגעה כתוצאה מהאירוע; איננו מוצאים עניין ציבורי בהעמדת הנילון לדין פלילי בעניין זה". באשר ליתר תלונות העותר בתיק זה, ההחלטה מפנה להחלטה בערר (מיום 18.2.2013), שבה הובהר, כי אין בסרטים שהעביר העותר כדי לבסס את תלונתו, שכן הנילון אינו נראה בהם עוקר את הגדר, כנטען, וכי באחד מהסרטים נראה כי גם העותר ורעייתו דחפו את הגדר לעברו של הנילון.

             פל"א 463971/10: תיק זה עסק בדליקה שפרצה בגן הזיכרון. לאחר שהנילון נחקר באזהרה באשר להצתת הגן, הוחלט לסגור את התיק נגדו בעילה של חוסר ראיות. בהחלטה נאמר, כי ה"ראיה" היחידה עליה מבקש העותר לבסס את תלונתו היא הסכסוך הנטוש בינו לבין הנילון. הוסבר, כי בנסיבות אלה ונוכח העובדה שטענת האליבי של הנילון לא הופרכה, אין בסיס לשינוי עילת סגירת התיק.

העתירה ותגובות המשיבים:

3.        בעתירה נטען, כי הסברי המשיבה לסגירת תיקי החקירה הנזכרים הם בגדר "התבטאויות תמוהות ... שכמוהן כמתן הכשר מטעם המדינה לעבירות פליליות". נטען, כי למעט בתיק פל"א438765/10, העותר העביר למשטרה "ראיות חד משמעיות למכביר" כדי לבסס את תלונותיו, ועל אף זאת המשיבה לא מצאה למצות את הדין עם הנילון. לטענת העותר, בנימוקיה לדחיית בקשתו לעיון חוזר, המשיבה מלמדת סנגוריה על הנילון באופן שנותן גושפנקא להתנהגות עבריינית. עוד נטען, כי יש טעם לפגם בסגירת מקצת התיקים בעילה של "חוסר עניין לציבור" שעה שתלונותיו מייחסות לנילון פגיעה בגן זיכרון ציבורי. באשר לתיק פל"א 438765/10 נטען, כי רשויות אכיפת החוק מעלו בתפקידן ולא ביצעו חקירה מקיפה במטרה לאתר את מצית הגן.

4.        בתגובתו טוען הנילון כי דין העתירה להידחות על הסף ממספר טעמים. בין היתר, נטען, כי העותר לא מיצה הליכים עובר להגשת העתירה, כי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים מאחר שלא הוצגה בה התמונה המלאה באשר לסכסוך שהתגלע בין הצדדים, וכי החלטת המשיבים אינה חורגת ממתחם הסבירות.

5.        המשיבה בתגובתה טוענת אף היא, כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתן המקצועי של רשויות התביעה. לטענת המשיבה, דין העתירה להידחות אף לגופה, שכן כפי שפורט בהחלטות בערר ובבקשה לעיון חוזר שהגיש העותר, אין בחומר הראיות בתיקים הנזכרים כדי להקים עילה להגשת כתבי אישום, או לשינוי עילת הסגירה של תיק פל"א 438765/10.

             בתשובתו לתגובה המקדמית מטעם המשיבה (שהוגשה לאחר קבלת רשות) טוען העותר, כי עניינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתה של המשיבה מאחר שהחלטותיה בעניינו של הנילון לוקות בחוסר סבירות קיצוני.

דיון והכרעה

6.        לאחר העיון בעתירה, בתגובות המשיבים ובתשובת העותר, מצאתי כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה.

           כעולה מטענות העותר בתשובתו לתגובת המשיבה, בינו לבין המשיבה אין מחלוקת ממשית באשר לחומר הראיות שבכל אחד מן התיקים הנזכרים, והמחלוקת ביניהם ממוקדת בשאלה האם חומר ראיות זה הצדיק את סגירת התיקים; ובאשר לתיק פל"א 438765/10, האם מוצדקת סגירתו בעילה של חוסר אשמה. כלומר, עיקר טענות העותר מופנה כלפי האופן בו העריכה המשיבה את הראיות בתיקים שנסגרו. בית משפט זה עמד בעבר על כך שהתערבותו בעניינים אלה "תהא מצומצמת עד מאוד" (בג"ץ 1334/10 תנועת אומ"ץ נ' פרקליט המדינה (6.3.2011)):

"אם על דרך הכלל לא ימהר בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, ייאמרו דברים אלה בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של ראיות, שאלה הניתנת במובהק להכרעתן של רשויות התביעה. רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין. מרחב שיקול הדעת של הפרקליטות, בעיקר בנושא זה, הינו מרחב רב, ובית המשפט לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים בהם חרגה ביתר ממיתחם שיקול הדעת אשר ניתן לה" (בג"ץ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659, 666 (2000)).